<h1>התוספות שעל האלפס לרבינו משה ב"ר יו"ט מלונדרי"ש — קידושין</h1>
<h2>דף נ:</h2>
[קידושין ב' ע"א] האשה נקנית בכסף בשטר וכו' בכסף ובשוה כסף בפרוטה ובשוה פרוטה. בפרק הזהב [ב"מ נ"ה ע"א] גבי ה' פרוטות הן תנן האשה מתקדשת בשוה פרוטה, ולא קתני בפרוטה. משום דהכא אתי לפרושי הא דתני ברישא בכסף, וא"ת מנא ליה דשוה כסף ככסף, והא בעינן קרא דישיב גאולתו, וכן גבי נזיקין. י"ל דמהתם ילפינן בכל דוכתא. ובפדיון הבן והקדש דמצרכינן כלל ופרט וכלל. למעט שטרות ועבדים וקרקעות, ולא לרבות כל שגופו ממון. ואיצטריך למכתב [בתרווייהו] דעבד עברי לא מצי למילף מנזקין, דה"א כי קנה עצמו בקרקע ליבעי מיטב. ונזקין איצטריך דלא נימא דכסף דנזקין דווקא כמו שמצינו שהקפיד קרא לענין מיטב. ומיהו אומר [רבינו יצחק בן אברהם] בכל מקום מ[סברא] ידעינן דשוה כסף ככסף. ונזקין איצטריך כדפרי', ובעבד עברי משום דכתיב כסף תרי זימני דממעטינן מיניה בגמרא תבואה וכלים, והוה ממעטינן כל שוה [כסף] אי לא דכתיב ישיב. וכן משמע בירושלמי [פ"א ה"ב] דקאמר, בכל אתר אמ' דשוה כסף ככסף והכא אמ' דאינה נקנית בתבואה וכלים, ומשני כסף כסף לעכב.
<h2>דף נד.</h2>
[קידושין ל"ט ע"א] כלאי הכרם שבארץ אסורין בהנאה וכו'. נשאלתי על כלאי הכרם. והשבתי כי לעולם מותר לזרוע כל מיני זרעים בכרם, כי לא נאסר כלאי הכרם בחוצה לארץ מדברי סופרים אלא חטה ושעורה וחרצן במפולת יד או שני מינין [עם החרצ]ן, אבל בלא החרצן במפולת יד מותר לזרוע לכתחלה כל (קרקעות) [הזרעים], שהוא רוצה בכרם. ואין שום איסור בדבר לא איסור זריעה ולא איסור הנאה ולא איסור אכילה, כדאמרינן בפרק קמא דקדושין גבי חזייה לההוא גברא דזרע שערי בכרמא א"ל ניתי מר נישמתיה א"ל לא צהריתו ותו הא קיימא לן כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ולספרים דגרסי דלא קיי"ל כר' יאשיה הוי הפי' בתמיה מי לא קיי"ל כר' יאשיה. ואע"ג דבכמה דוכתי בתלמודא יש דמחמרינן כי ההיא דפרק תולין [שבת קל"ט ע"א] גבי כשותא בכרמא אין הלכה כן אלא כר' יאשיה [דהא] נהגא עלמא כתלת סבי כר' אלעאי בראשית הגז כר' יאשיה בכלאים כר' יהודה בן בתירא בדברי תורה. כדאמרינן בברכות בפרק מי שמתו [ברכות כ"ב ע"א]. ורב נחמן בר יצחק דפסק הלכתא כתלת סבי הוא עצמו [החמיר] כדמוכח בברכות. ולכך נמי הקילו לפטור במתנות זרוע ולחיים וקיבה וסומכין בחוצה לארץ (וסומכין) אדר' אלעא בראשית הגז בחוצה לארץ, כך נמי יפטר משאר מתנות. מיהו כת' בפרק הזרוע [חולין קל"ב ע"ב] רב נחמן גופיה הוה מחמיר, דקאמר התם דקניס גלימא. והיינו שהיו מועטים במקומו שהיו מקילין ורובן נהגו להחמיר באותו [מקום]. ולכך היה קונס. ומ"מ סומכין [אנו] לגמרי אפיסקא דנהגא עלמא . וכל משניות וברייתות שאוסרות כלאי הכרם אפילו בהעברת עציץ ומוסיף ובא הוו דלא כר' יאשיה, ולא קים לן כוותייהו אלא כר' יאשיה. יצחק בר' שמואל. ולי משה נראה דשפיר אתא כר' יאשיה. לענין מלקות קאמר דאינו חייב וכו', אבל לענין איסור הנאה מודה דאסור. וכן מוכח בפרק אותו ואת בנו [חולין פ"ב ע"א]. ועוד דתרי קראי כתיבי, לא תזרע וכו' ותבואת הכרם, חד ללאו וחד לאיסור הנאה, וכדפרי'. והארכתי במקום אחר. משה.
